ירון זיו - על יחסי אובייקט ואמהות

מאת: ירון זיו

דונלד ויניקוט {1971-1986} - מתחבר למערכת היחסים אם-תינוק וטוען, שלמערכת היחסים הרגשית שהאם יוצרת כבר בזמן ההיריון יש חשיבות מכרעת על התפתחות מושגי ה"אני" של הילד. למרות הדגשתו את מרכזיות האם להתפתחות הילד הוא נזהר על "אמהות מושלמת", הוא מציע ביטוי זהיר יותר "אמהות מספיק טובה", זו אם שהאמהות שלה קשובה לתינוק והטיפול שלה בו מבוסס על צרכיו הוא ולא על סיפוק צרכיה היא., אם האם אינה מצליחה להיות קשובה לצורכי התינוק, אינה מזהה את הקודים המילוליים והבלתי מילוליים שלו, והטיפול שלה בו מונחה לסיפוק צרכיה בלבד,מפתח הילד "אני שקרי", שבעזרתו ינסה להסתגל לעולם מתוך הסוואת הצרכים הרגשיים של האני האמיתי. תפקיד האם אינו רק לפרש נכון את התנהגות הילד, אלא להעניק לו סביבה בטוחה, כדי שהאני האמיתי יתפתח ולא האני השקרי.

ויניקוט טבע את המושג "holding" – "אחיזה רגשית" במצב בו האם פנויה מבחינה רגשית לעצמה ולתינוקה, מבינה את צרכיו ומספקת אותם בצורה הנכונה – יחוש התינוק ביטחון ואהבה, יחוש שהוא מובן ויתפתח טוב בהתאם לגילו. ויניקוט מדבר גם על תפקידו של האב בשלבים ראשונים אלה. תפקיד האב הוא להחזיק holding את האם ואת התינוק, ולספק להם הגנה מטרדות הסביבה, כם שבשקט ובביטחון מלא יתמסרו לקשר אם – ילד.

מושג – holding חשוב בהמשך ההתפתחות. ויניקוט מדבר על סביבה אוחזת "environment holding" – אותה צריך לספק המטפל בגישתו הטבולית.

לדעתו תפקיד המטפל הוא לספק למטופל בטחון שיוכל להתפתח מחדש ולגלות את ה"אני האמיתי" שלו שנאלץ להסתתר מאחורי "האני הכוזב".

עבודה בקבוצות, בדרך עבודתה מספקת "סביבה אוחזת" עבור חבריה.

במצב בו המנחה ממלא תפקיד של "אם מספיק טובה" יתקיים מצב של holding בקבוצה. במקום זרועותיה של האם המחבקות ואוחזות את תינוקה, בקבוצה יהא זה "המעגל המחבק" של החברים והמנחה שאוסף אליו את החבר הזקוק ומספקת לו את התחושה וההרגשה של holding.

ויניקוט טבע גם את המונח "אובייקט מעבר" לתופעה הנפוצה בה מאמץ התינוק לעצמו שמיכה, סמרטוט, בובה או כל חפץ אחר ומסרב להיפרד ממנו. ויניקוט הסביר את המשמעות הגדולה של חפץ זה להתפתחות התינוק, "אובייקט מעבר" משמש מעבר מתלות גמורה באם כמקור בלעדי לסיפוק והרגעה, חפץ זה שהוא בשליטתו של הפעוט מהווה עבורו מקור הרגעה ובטחון כשהאם נעדרת, בנוסף זה גם מעבר מחוויית "אני" לחוויית "לא אני" שהוא שלב תהליך ההתפתחות ליכולת ההתקשרות לאנשים אחרים, כלומר – ליחסי אובייקט בוגרים. מהתהליך המוחשי שבו הפעוט מייצר לעצמו "אובייקט מעבר" הכליל ויניקוט לטווח רחב של נושאים בחיי האדם, הן הילד והן המבוגר. לטווח זה קרא ויניקוט "תופעות מעבר".

בדומה ל"אובייקט מעבר" הנמצא בתחום הביניים שבין המציאות {העצם המוחשי} לבין הדמיון {הדמיון מומצא על ידי הפעוט שנותן לו משמעות ייחודית ופרטית שאין לה קשר לתכונותיו הפיזיות} רואה ויניקוט בהנאה שאנו שואבים מאומנות או ספרות, או ממשחק אנו נהנים מתחום הביניים שבין המציאות לדמיון. היכולת לשחק – לקבל על עצמנו תפקידים שונים, להיכנס לנעליו של הזולת היא היכולת להשתחרר מצמידות לזהות מגובשת וחד משמעית – היא ביטוי לבגרות רגשית.

הקבוצה, בתהליכים שחלים בה, ביכולת ההקשבה האמפטית, ביכולת להיכנס לנעליו של החבר המדבר, להבינו ולהגיב אליו, בתהליכים הבינאישיים והתהליכים התוך אישיים המתפתחים ביחד, התקשורת בקבוצה, ההשלכות אותן עושה הפרט על החברים ועל המנחה ותגובותיהם אליו, את כל המכלול הזה, המארג של העבודה  בקבוצה ניתן לכנות "תחום הביניים".

"תחום הביניים" מהווה בעצם גם מציאות חיצונית וגם מציאות פנימית, שויניקוט קרא לה "המרחב הפוטנציאלי". זהו המרחב הנפשי שבו מתרחשות התנסויות חיוביות ומספקות, אשר בו אין הכרח באובייקט ממשי והאדם יכול לנוע בו בין המציאות לדמיון באופן מנטלי מופשט. מכאן שניתן לכנות את המרחב הקבוצתי כמרחב פוטנציאלי בו מתרחשות ההתנסויות האישיות והבינאישיות של החבר בקבוצה, כל זאת כאשר הקבוצה מהווה "מעגל מחבק" למשתתף ומספקת לו "מראות" של משובים באווירה תומכת.

היינץ קוהוט {1981-1913} בדומה לויניקוט מדגיש את היווצרות "העצמי החלש", חסר הגיבוש וחסר השלמות כקושי הראשוני של האם להגיב באמפתיה אל התינוק, להבחין בצרכיו, ובמיוחד בצורך בתשומת לב. כאשר צורך זה אינו מסופק עקב קשייה של האם בהכלה, נפגם תהליך ההתפתחות הטבעי ונוצר חסך רגשי המקבל את ביטויו במה שקוהוט קורא "העברת אידיאליזציה". דהיינו, העצמה בלתי פוסקת של המטפל – מנחה, כפיצוי לחוויית האידיאליזציה הטבעית כלפי דמות הורית שלא התקיימה. אחד הביטויים בהתפתחות לקויה של העצמי הוא הפיצול בין דימויים עצמיים הדימוי של עצמי חלש לעומת עצמי גרנדיוזי: "אני לא כלום" – "אני הכי טוב מכולם". פיצול זה גורם לאדם להפנים את הזולת כאובייקט של העצמי. האדם מתייחס לזולת אך ורק במונחים של השפעת הקשר על הדימוי העצמי שלו {מעריכים אותי – דוחים אותי, אוהבים אותי – שונאים אותי}, והתעסקות זו מונעת מהאדם להתפנות ליצירת קשר בוגר ואף קשר של התייחסות לזולת כאובייקט נפרד ובעל קיום משלו.

קטע זה לקוח מתוך ספרו של ד"ר ירון זיו "מסע קבוצתי". לרכישת הספר – לחצו כאן

לקטעים נוספים של דר' ירון זיו - לחצו כאן